קצת עליהם: הכרנו כהורים בגן הילדים, עוד כשהם גרו בחיפה. הבנים שלנו היו חברים טובים.
הם פנו לסטודיו לעזרה אחרי שרכשו את בית החלומות הזה בטבעון.
"תתכונני", היא אמרה ללירון, "כל הבית רצפת בטון. אני מתה.".
כשמאחוריהם קילומטראז' מרשים של טיולים בכל העולם בשילוב עם חיבה עזה לאיסוף פרטי וינטג' וענתיקה, הם הגיעו למעמד עיצוב הבית עם אינסוף מקבצים של אוספים שונים, שביקשו להציג בביתם החדש.
על הנכס: בעליו הקודמים היו זוג אדריכלים ארצישראלים שתכננו לעצמם בית ומשרד בעל קווי אופי גולמיים דומיננטיים: רצפת בטון, קורות חשופות, עץ נוכח ועוד.
האתגר: לייצר על בסיס הקיים בית שמח וצעיר, שעושה מקום של כבוד לאוספים המרשימים שצברה השושלת לאורך דורות, בלי ליפול למראה כבד ומגושם. לקחנו בחשבון גם את התרחבות המשפחה בעתיד וגם אירוח של סבתא מניו-זילנד לתקופות.
תצוגה להתגאות בה: כשסבא שלה הגיע לארץ הוא פתח חנות נעליים בייצור עצמי. כלי הסנדלרות שלו שימשו אותו במשך שנים קדימה, גם אם רק לתיקון. כשהיא ביקשה להציג את האוסף, אופן התצוגה נרקם בזהירות וברגישות: מצד אחד לתת את המקום הראוי לאוסף המשמעותי הזה, ומצד שני לשמר מראה קליל ולא 'מוזיאוני' מדי בבית המשפחה. כך החלטנו לסדר את האוסף על גבי פג בורד ניטראלי עם שידה בגוון משמח בלב הבית. יותר שווה מטלויזיה. מה, לא?
עיצוב להתגאות בו: בגלל המראה הבסיסי של הבית ומראה האוספים, היה לנו ברור שצריכה להיות כאן נוכחות מרשימה של צבע כדי להקליל את האירוע. כך נבחר השטיח הצבעוני לסלון, כשלמעשה שאר הצבעים במרחב המרכזי נגזרו ממש ממנו: הטפט האדום בכניסה, הספה הצהובה והקיר הירוק שברקע התמזגו מעולה עם המטבח הכחול שכבר היה בבית.
ממ"ד להתגאות בו: הממ"ד הפך להיות גם חדר משחקים, גם חדר אירוח וגם מקום אחסון נוסף לבית. אחרי שהבנו איך יתמקמו הרהיטים השונים בחדר, חיפשנו טפט שיהיה נעים גם לסבתא וגם לילדים בשעת משחק. הקראש היה מיידי.
חידון שבועי לילד- פריט יד2 להגאות בו: שידת וינטג' מבית הוריה של הלקוחה, קיבל ממנה בנעוריה עיטור שבלונת פרחים עדין ולימים מצא את מקומו בחדר התינוקת הקטנה (שנולדה ממש תוך כדי תהליך העיצוב).
